כנערה, תמיד הרגשתי שונה, כאילו משהו לא עובד בגוף שלי. לא תמיד ידעתי איך להתמודד עם תחושות אלו. כשדברים לא הלכו כפי שציפיתי, תחושות של זעם היו מציפות אותי, הגוף שלי היה מנסה לתקשר איתי, אך לא ידעתי איך להקשיב לו. תחושות אלו התבטאו בסימפטומיים פיזיים, כמו עצירות כרונית, פנים מכוסות באקנה, קרקפת מלאה בקשקשים ונפילות סוכר שהובילו לעילפון במשך שנים רבות. הרגשתי שהסימפטומים הרגשיים והפיזיים לא חולפים, ולא ידעתי איך לשלוט בהם. האמנתי שזהו מי שאני ושכך החיים שלי ייראו תמיד.

בגיל 26, חוויתי טראומה קשה שהחמירה את מצבי. הפכתי לפוסט-טראומתית, תחושות של הצפה והתקפי זעם בלתי נשלטים הפכו לחלק מהיום-יום שלי. הייתי מתפוצצת על אנשים הקרובים אלי, ולא תמיד ידעתי למה. הזיכרון שלי החל להתעמעם, איבדתי את מרבית זכרונות הילדות שלי, ודברים שהיו ברורים לי בעבר הפכו למטושטשים.

בשלב הזה הבנתי שמשהו חייב להשתנות, החלטתי ללמוד איך לטפל בעצמי.

התחלתי ללמוד את כל מה שקשור בטיפול גוף-נפש: הידרותרפיה, ספורטתרפיה, שיקום תנועתי, פסיכותרפיה גופנית, יוגה סומטית, בריאות טבעית, ואת עולם הקסם של טיפולי הגוף-נפש במים. המים הפכו עבורי למקום של רוגע ושלום. הם ריככו את הלב שלי והפיגו את ההתקפי זעם.

בתקופה הזו גם החלטתי לבצע הסבה מקצועית. באותה תקופה עבדתי בתחום הכלכלה, אך רציתי שהעיסוק שלי יספק גם את הצרכים האישיים שלי, ויהווה כדוגמה אישית עבור מטופליי בעתיד. בעזרת תמיכה של מורים מדהימים, הפכתי למטפלת הוליסטית במים.

הקדשתי את הקריירה שלי לטיפול בפוסט-טראומה דרך המים.

בגיל 36 ו-37 הפכתי לאמא לעוד 3 ילדים מקסימים, והלידה האחרונה שלי הייתה לידת תאומות לא פשוטה, קיסרית חירומית. הבנות שלי נולדו פגות, והכנסתי מימד חדש ומופלא לחיי האישיים והמקצועיים. כשבועיים לאחר הלידה, ניגשה אלי רופאת עיניים ואמרה לי משפט שלא אשכח לעולם: "את אמא חזקה, את תוכלי לגדל שתי בנות עיוורות." באותו רגע הרגשתי שכל עולמי קורס עלי.

הן אובחנו בלבקנות עיינית, והפכתי לאמא לילדות עם צרכים מיוחדים. לקח לי זמן לצאת מההלם, והחלטתי לחזור לעולם הלימודים. חשבתי לעצמי: אם הבנות שלי לא יכולות לראות עם העיניים, אני אלמד אותן לראות דרך הגוף.

למדתי גנטיקה, אפיגנטיקה, נוירולוגיה התפתחותית תפקודית, פוסטורולוגיה (נוירולוגיה של היציבה), אינטגרציה סנסורית וויסות מערכת העצבים, כל מה שלמדתי ישמתי על עצמי ועל ילדיי. התוצאה הייתה מופלאה, הילדים שלי הפכו לילדי נינג'ה, והבנות שלי רואות דרך העיניים, רחוקות מלהיות עיוורות (נעזרות במשקפיים). הבית כולו תנועתי, דינמי ומווסת רגשית.

לאחר מכן, בגיל 43, קרה עוד שינוי גדול בחיי – חטפתי את מחלת הליים, מחלה זיהומית שהביאה עימה תסמינים קשים כמו חרדה, קשיי נשימה, דלקתיות גבוהה, עירפול מוחי והפרעות בשיווי משקל. כל משימה יומיומית הפכה לאתגר בלתי אפשרי.

הידע הקליני שצברתי עזר לי להישאר ממוקדת, ידעתי שיש לי את הכלים והיכולת לשקם את עצמי. התחלתי מחדש את תהליך האימון שלי, "תנועה מארגנת מוח".

כמו כל תהליך שיקומי, ההתחלה הייתה קשה, אך כל תנועה וכל תרגיל, אפילו הקטן ביותר, היה צעד נוסף קדימה. לאט לאט, התחילו להגיע תוצאות חיוביות – תחושות החרדה, הכאב והמתח הכרוני התפוגגו. יכולת הריכוז שלי השתפרה, והסחרחורות והפרעות שיווי המשקל הפכו לפחות אינטנסיביות.

הנחישות וההתמדה היו המפתח להצלחה. עם כל אימון, המוח והגוף שלי חזרו לתפקוד מלא.

היום, כשאני מתבוננת במסע שלי, אני מבינה את העוצמה של סיפור החיים שלי, את הדרך המורכבת והמלאה בטלטלות שעברתי, אך גם את המשמעות הגדולה שהייתה לה. כל בוקר מחדש אני בוחרת בעצמי, ובחרתי לשתף את הדרך שלי עם אחרים.

"תנועה מארגנת מוח" לא רק שיפרה את בריאותי, אלא גם נתנה לי את הכלים להבין את הגוף שלי, לשלוט ברגשות שלי ולהיות יותר מודעת לצרכים שלי. היום, אני אישה שמבינה את הכוח שלה ומרגישה יציבה גם כשהחיים לא תמיד יציבים.

אני נעזרת בתהליך הזה כל יום לשיפור ושימור הבריאות ההוליסטית שלי, של בני משפחתי וכמובן, של המתאמנים שלי.